1992-1994
אחד מחבריי לכתה ג' העלה את התמונה הזאת לפייסבוק. זה לא אמור להיות בלוג נוסטלגיה, עד כמה שאצליח להמנע מכך, אבל קשה לא לשים לב למאפיינים התקופתיים בתמונה.
עד כמה שאני מצליחה לזהות, התחפושת ה'אופנתית' היחידה בתמונה, שאי אפשר לראות היום, היא של הכלב הדלמטי. '101 כלבים דלמטים' היה אופנת מרצ'נדייז מטורפת באותו חורף של שנת 93', וילדות הסתובבו עם קלמרים ותיקים מפרווה סינטתית עם דוגמת דלמטים ונראו כמו חברותיה של קרואלה דה-ויל (כמו שקורה כששומעים במסיבת ניינטיז שיר שאהבנו כשהיינו ילדים ורק אז מבינים פתאום את כל המילים שלו, רק לפני כמה שנים קלטתי את משחק המילים cruel ו-devil, לא ידענו אז אנגלית). הייתה גם תופעה עצובה של אימוץ כלבים דלמטיים ונטישתם, לאחר שהתברר שהם לא כאלה חמודים כמו בסרט כשהם גדלים.
קישוטי הקירות של הכיתה, לעומת זאת, אחוזי תזזית מטורפת של שלום. בצד ימין של התמונה יש יונים מנייר שגזרנו וקישטנו. המילה 'שלום' מופיעה תשע פעמים בשפות שונות, כולל מאחורה על רקע ריינבואו ענק. באותה תקופה היה נראה מאוד מתבקש לכתוב את זה בעברית, ערבית ואנגלית, אבל לא כל כך ברור לי עכשיו למה האנגלית קשורה לעניין. 'שלום עכשיו' הוציאו אז גם סטיקרים שכתוב עליהם 'שלום עכשיו' בעברית, אנגלית, ערבית ורוסית, עם השחור-אדום והפונטים של התנועה. בעוד באנגלית היה כתוב peace now ובערבית 'סלאם אלן', ברוסית היה כתוב בתעתיק משהו כמו 'שלום אקשב'.
בשנה ההיא גם חילקו לנו באמצע השנה חוברות עבודה חדשות בנושא שלום (הלוואי שהייתי מוצאת עכשיו אחת מהן). היינו עובדים בהן בשיעור חברה, והיו בהם כל מיני תרגילים וציורים על שכנים וגדרות וחלוקת רכוש. עצוב להיזכר בזה היום, כשמנהל בית ספר צריך להתנצל על כך שהתנגד לכיבוש. היום נראה לי שרק מבוגרים שחיו את כל חייהם במצב מלחמה, או יועצים חינוכיים ששיננו שכל שינוי הוא מלחיץ ותמיד צריך לעשות מניעה ראשונית ולהתכונן למשבר, יכולים לחשוב שצריך להכין ילדים ככה למצב שאין מלחמות. כאילו זה לא המצב הכי טבעי ונורמלי בעולם.
אנחנו, לפחות מי שמעורב פוליטית, חיים את הפוליטיקה של שנות התשעים עד היום. כמעט בכל ויכוח פוליטי היסטורי אפשר לשמוע את המילים קמפ-דייוויד, אוסלו, רבין, פרס, התנחלויות, הפיגוע בדיזנגוף סנטר. אני אוהבת לראות תשדירי בחירות ישנים כי הם מתמצתים לדקה וחצי את כל מה שחברה חושבת על עצמה ורוצה לחשוב על עצמה. בקורס שלקחתי פעם בממשל ופוליטיקה המרצה, שהתמחה בקמפיינים ותעמולת בחירות, דיבר על כך שלפי תשדירי הבחירות רתך הוא המקצוע החשוב ביותר במדינת ישראל. בכל תשדירי הבחירות בסגנון "ארץ ישראל הישנה והטובה פלוס תעשייה מתקדמת פלוס הייטק וכולם מבסוטים מאוד" יש רתך חייכן שמצטלם יפה. לדעתי זה נכון גם לגבי מטוס ריסוס, אבל לא בדקתי.
התשדיר הבא מהניינטיז דומה מאוד לתשדירים אחרים בסגנון הזה, בעיקר של פרס ושרון, אבל הוא מצמרר מכולם:
התשדיר הזה מראה יום במדינת ישראל ממעוף הציפור, זריחה עד שקיעה. כמו תשדירים אחרים בז'אנר, הוא פונה אל הרגש, וכדי לעשות את זה הוא עובר על כל מיתוס וקלישאה בכביכול-חוסר מודעות ומורכבות מדהים שהוא הופך למסמך מרתק. החקלאי הגברי שמניף את אלומות החציר; האישה הענוגה, אולי אשתו, שמטפלת בתינוק; איש העסקים המבסוט במשרד אחד בתוך כוורת משרדים, ומנקה החלונות שמנקה את אותו בניין מבסוט באותה מידה, כל אחד יודע את תפקידו.
הפריים האהוב עליי בפסיפס הכאילו-ישראלי הזה, ואולי הכי תקופתי בו, הוא בשנייה 0:33. זה אחד מרצף של פריימים מעניינים מבחינת אופנה, ובניגוד לבני הנוער בים ולסבא ולנכד בפארק, שתי הנשים שבו הן בבירור נשים קרייריסטיות. הן הנשים הבוגרות היחידות בתשדיר שלא מחזיקות תינוק או מתחתנות (אף אחד מהגברים לא מחזיק תינוק, לעומת זאת), כך שהן מוצגות כמן תופעה חברתית שצריך לתת לה פריים, כמו הילדים האתיופים. והן לבושות במן אופנת-עסקים גברית מעט ובעלות תסרוקות אופנתיות – לפחות לאותה תקופה. נכון לעכשיו תספורת הניינטיז החדשה שלי לא עושה גלים בשכונת מסדה.
