משהו בחיי הולך להשתנות: It's in his kiss

1990

בדרך כלל יש לי מד עומק לא רע בכלל. אתם יודעים, הדבר הזה שבזמן שרואים קליפים של ליידי גאגא ביוטיוב משמיע מוזיקת רקע נעימה שאומרת, "זה בסדר, את לא צריכה להרגיש אשמה על זה, יש מקום גם לתרבות גבוהה וגם לבידור". אבל בכל מה שנוגע לסרט הזה אני פוסט מודרניסטית לחלוטין.

"אני אשרף בגיהנום. הוא מדבר על אמו המתה ואני לא מפסיקה לדמיין את היד שלו פותחת את הכפתורים של השמלה שלי"

"בתולות הים" של ריצ'רד בנג'מין הוא אולי סרט בנות שיצא לאקרנים ב-1990 בתור ממתק לכל המשפחה, אבל כל פריים וכל דיאלוג בסרט הזה פשוט מושלמים. הקאסט שלו נראה כמו אקספוזיציה לסיפור על הוליווד - זה אחד הסרטים הראשונים של ווינונה ריידר, שר משתתפת בו (נראית כמו היום בדיוק מבהיל), כריסטינה ריצ'י הייתה בת עשר כששיחקה בו (נראית הרבה פחות עצובה מהיום). בוב הוסקינס עושה בו תפקיד משנה שובה לב. מייקל שופלינג, שמשחק בו את ג'ו פרטי ששובר לבבות בעזרת סתימותו לא פחות מאשר בעזרת יופיו, כנראה לא התעורר בבוקר כשליהקו ל'דארמה וגרג'. אחרי כמה תפקידים - הגדול ביניהם ב'בת 16 הייתי' - הוא התייאש ממשחק וחי היום בפנסילבניה עם אשתו הדוגמנית לשעבר וחמשת ילדיהם.

"אני רוצה להישאר!" - "ולעשות מה?" - "לסיים בית ספר!" -"באיזה מגמה? הזונה של העיר?" - "לא אמא, כבר יש כזאת!"

למרות שלא נראה שהסרט הזה היה איזה גליק מעבר לים, נדמה לי שהוא מוכר ואהוב מאוד בארץ, ככל הנראה כיוון שערוץ 1 שידר אותו שוב ושוב, שנה אחר שנה. אם לפני כמה שנים הייתה לצפייה בו תחושה רשות-שידורית מיושנת, היום הרטרו שלו כל כך מרהיב שהוא יוצא סטיות בקו הזמן. הוא כל כך אייטיזי שקשה לזכור שהוא מתרחש ב-1963; המוזיקה השמחה והסטיילינג שלו הם מיקס מבלבל בין תחילת שנות ה-60 לתחילת הניינטיז. כמה גלים של רטרו שיש היום מסבכים את העניין עוד יותר. הרטרו החזק לשנות ה-80 מלווה באחד מינורי יותר, נדמה לי שבעיקר באופנה, לתקופה של סוף שנות ה-50 - תחילת שנות ה-60. זה יוצר מצב שהבגדים של הדמויות שלא מזמן נראו מגוחכים (הגזרות הגבוהות! הגזרות הגבוהות!) נראים עכשיו אופנתיים כפול שלוש.