1997-2001
"בשנייה שעברתי לעיר הזאת ידעתי שאני הולכת להיות לגמרי אאוטסיידרית. וברגע אחד של מזל שהיה לי בכל החיים מצאתי עוד אאוטסיידרית שאני יכולה באמת להיות חברה שלה ולא להרגיש לגמרי לבד. ואז אתה באת ודפקת את כל העניין". (דריה לחבר של ג'יין, בערך בתקופה שבה הסדרה התחילה להתחפף עם שאלות לא מספיק ציניות על תזמון איבוד הבתולים של דריה וכדומה)
פסיכולוגית: "אוקיי, דריה, מה את רואה?"
דריה: "עדר של סוסי פוני רצים באחו"
"לא. זו טעות."
"ניגשתי לאחד המבחנים האלה כבר. הם אמרו שהתמונה יכולה להיות כל מה שאני רוצה".
"לא. זה היה מבחן אחר. בתמונה הזאת באמת יש משהו. יש פה אנשים. על מה הם מדברים לדעתך?"
"אלה בחור ובחורה. והם מדברים על עדר של סוסי פוני רצים באחו".
דריה הייתה סדרת פופ כמו שיש ספרות פופ. היה לה תסריט מעולה, פארודי ושנון, אבל היא צברה מעריצים בעיקר בגלל אייקונים של מוזיקה ואופנה. דריה אמנם לא התייחסה כמעט למותגים או ללהקות ספציפיות, אבל ברגע האופנתי ההוא החצאית השחורה והמגפיים הספיקו. ג'יין הייתה מעריצה של פולוק, וגם הרבה יותר לייקאבל. דריה היא לא פריקית לגמרי ולא חנונית לגמרי, אבל לג'יין יש לוק מלוטש ומושלם שהרבה יותר קל להזדהות איתו אם רוצים להיות גם מגניבה וגם כוסית (מילה שהגיעה בערך עם גסיסתם של הניינטיז, מעניין לבדוק את זה פעם). בעצם, אם דמות משנה אמורה להיות שונה מהדמות הראשית ולהאיר את האישיות שלה ככה - ג'יין היא לא בדיוק כזאת. היא ודריה הן פחות או יותר אותו בן אדם, כשג'יין משמשת כדמות הקומוניקטיבית יותר, שלא מחוייבת לקווי האופי הנוקשים של דריה. שיר הנושא של הסדרה, אתם עומדים על הצוואר שלי (למעלה) הוא אינסטנט קלאסיק; להקת הבנות ספלנדורה כתבה גם את השירים לסרטים של דריה. הסדרה שג'יין ודריה צופות בה בערך 20 שניות בכל פרק, עולם חולה ועצוב, צברה מעריצים משלה ואפשר לראות את כולה ביוטיוב בקליפ של כמה דקות לכל עונה. בגלל שלדריה וג'יין היה סטייל כל כך מובחן ומזוהה, אבל עשוי מדברים שלכל אחד יש בבית, היה ממש מפתה להתחפש אליהן, בעיקר לפריקיות שכבר יש להן את הגרביונים והמגפיים וכל החולצות השחורות שבעולם. ואגב, דריה בטח לא היפסטרית: בתקופה שלה המשקפיים העגולים ממש לא היו מגניבים.
"איפה אתן הבנות הייתן כל החיים שלנו?"
"חיכינו לכם. נולדנו בחדר הזה. גדלנו בחדר הזה. ועמדנו למות בחדר הזה. לבד"
"אני לא אוהבת לחייך אם אין לי סיבה".
"דריה, אנשים שופטים אותך לפי הבעה שלך".
"ויש משהו מעוות מהיסוד בשיטה הזאת. החלטתי להקדיש את חיי כדי לשנות אותה".
הפרק הראשון
מבחר פאנצ'ים מדריה
עולם חולה ועצוב
פרקים מלאים
כשדריה יצאה עוד הייתי קטן מדי, מחוסר כבלים מדי ובלי מודעות למה מגניב מדי, מכדי לראות אותה בזמן אמת. מכמה הפרקים שראיתי בינתיים אני תוהה אם יש עוד אפשרות לראות אותה ולהנות ממנה באמת. לא בגלל שהיא לא סדרה טובה, אבל משהו בה כלכך מנסה להיות רלוונטי שקשה לראות אותה כשהיא כבר בברור לא.
השבמחקאני מאוד נהנית לראות שוב. אבל מעניין שאתה אומר את זה. כשכתבתי את הפוסט דור שאל אותי איך דריה הייתה אם היא הייתה היום, ואמרתי שאולי אני חסרת דמיון אבל היא לא הייתה יכולה להיות היום.
השבמחקוואו הזכרת לי נשכחות... הסדרה הזו היתה פינת אור מתוחכמת בין כל הזבל שהלך ב-MTV. יחד עם זאת לקראת הסוף היא נהייתה מאכזבת. אף פעם לא הבנתי למה במקום לממש את המתח שנבנה מתחילת הסדרה בין דריה ואח של ג'יין, טרנט - בחר התסריטאי לגרום לדריה להתנהג כאחרונת הפרחות ולגנוב לג'יין את החבר.
השבמחקמסכימה, דריה היתה תוכנית מעולה וקצת אפלה לעומת כל הבריטני ספירס ודומיהן. ממליצה על אמילי דה סטרנג'.
השבמחק