יום שבת, 7 באוגוסט 2010

זכרונות אחרי מותי

1993, 2006

נירוונה היא כוכב שכבה מזמן אבל האור שלו עדיין לא נמוג. אפילו פוטנציאל מסחרי עצום ככל שיהיה לא נראה כמו הסבר מספק לכמויות ההופעות, הדיסקים, הסרטים והספרים שמספקים משהו לחכות לו 16 שנים אחרי המוות של קורט קוביין. חלק מהדברים האלה, רובם, הם שאריות מחוממות במיקרוגל. סרט על קורט קוביין מעלה בעיקר את המחשבה, רק לא עוד שברי קליפים וטסטמוניאלס בסגנון ערוץ הבידור עם אנשים שלמדו בכיתה לידו. אחרי שלושים שניות בערך ברור שזה לא המקרה של About A Son.


הסרט היפהפה הזה מתחיל בעבודה של אחד מסמלי התרבות של תקופתנו: עיתונאי הרוק. הנער הרזה והביישן שהסתובב עם אוזניות כל התיכון ובתהליך מטמורפוזה הפך מגרופי שנוסע אחרי הלהקה שלו לכל מקום לגרופי חתיך ולבוש היטב שנוסע עם הלהקה שלו לכל מקום, שותה ומזיין איתה, כותב לעיתון שלו בניו-יורק / לונדון סדרות של כתבות ארוכות ומלאות אווירה של 5,000 מילה, ממשיך לטור הבא, וכותב על כל זה ספרים שנים אחרי שהלהקה התפוגגה לערפל של נוסטלגיה.



ב-1992, סמוך ללידתה של פרנסיס, בתם של קוביין וקורטני לאב, התפרסמה ב'וניטי פייר' כתבה שהעלתה את השאלה הפילוסופית, "האם היא יותר גדולה או יותר צהובה". הכתבה הזו היא המקור לרוב האגדות על משפחת המלוכה הבלתי-מתפקדת: קורטני דירדרה את קורט לסמים; שני ההורים של פרנסיס מכורים להרואין; פרנסיס נולדה בקריז. בעקבותיה, שירותי הרווחה של לוס אנג'לס הרחיקו את פרנסיס מההורים שלה לזמן קצר. קורט וקורטני החליטו להשיב מלחמה ויזמו כתיבת ספר על נירוונה ועל החיים שלהם.



קוביין התראיין למייקל אזארד ב-1993. הוא ראיין גם את נובסליק וגרול וחברים וקרובים של הלהקה. קוביין פגש אותו בבית שלו והם הקליטו 25 שעות שמקיפות את כל חייו. 16 שנים אחר-כך, הראיונות נערכו לשעתיים של מונולוגים על ילדותו של קוביין והתבגרותו כל הדרך מאברדין, וושינגטון עד ל'נברמיינד'. פניו של קוביין לא מופיעים בסרט פעם אחת. איי.ג'יי שאנק הפך אותם ליצירה קולנועית כשבעזרתו של הצלם והסינמטוגרף המופלא וייאט טרול (זה השם שלו) הרכיב עליהם צילומים מביתו של קוביין, הדירות שגר בהן, בית הספר שלמד בו. שוטים קצרים ואמנותיים מאברדין, אולימפיה וסיאטל, יחד עם אנימציות קצרות לפרקים, ותמונות של צלם הרוק צ'רלס פטרסון שליווה את סיבובי ההופעות הראשונים של נירוונה וצילם, בין השאר, את העטיפה של בליץ'. ואת כל היופי התעשייתי, הצפוני, הקפוא והפרברי הזה מחברת המוזיקה - לא צליל אחד של נירוונה אלא המוזיקה שקורט שמע בנעוריו: מלווינס, מאדני, קווין, דיוויד בואי והרבה להקות פאנק.


יש משהו יומרני בנסיון ליצור סרט שיהיה הדבר הכי דומה לאוטוביוגרפיה שקוביין היה עושה בעצמו. אבל אין צורך. רק ההקשבה למונולגים מסירה ערפל שלם של מיתוסים ואגדות אורבניות מעל לדמותו המיוסרת כשהוא מספר בפשטות על נעוריו: על הבדידות בעיירה קטנה ועל חוסר האונים מול סיאטל שהייתה מושכת אבל רחוקה. על העיירה הסטודנטיאלית אולימפיה כפשרה בין השניים. על ההתלבטות האינסופית לגבי הדרך היצירתית שלו, כשנמאס לי מריבים על הקרדיט עם חברי נירוונה אבל הוא יודע שיהיה לו קשה למצוא אנשים עם תפיסה מוזיקלית זהה לשלו. התחושה כל כך אינטימית שאפשר לשמוע לרגעים אפילו שהוא משקר. אי אפשר לישון מתחת לגשר בווישקאן. בלילה, עם הגאות, המים מציפים את הגדות שלו.













כל הצילומים מתוך הסרט.


2 תגובות:

  1. אני לא יודע מדוע אנשים מייחסים לנרוונה כל כך הרבה משמעות, בכל זאת הם אלו שהביאו את הרוק לאן שהוא נמצא אבל בכל זאת- זה היה קצר למדי

    השבמחק
  2. האמת שגם אני לא מבין כל כך אולי זה הכל עניין שיווקי.

    השבמחק